חברים ותיקים: צוות הג’וינט של שנות הארבעים | מאת אילה לוין-קרוס

עבודות קטלוג לא מקושרת בדרך כלל עם רכילות (בלתי מזיקה), עם יצירת חברויות, עם הריגוש שבמפגש עם ידוענים, או עם אבל על טרגדיות לאומיות. הייתי רוצה לשנות את הרושם הזה מעט. בעבודתי בארכיון הג’וינט בירושלים, מרגש מאוד להיתקל בחומרים על אלינור רוזוולט, לאונרד ברנשטיין, אוטו פרנק, שושנה דמארי ואחרים. אבל, אני רוצה לספר לכם קצת על אנשים שהכרתי טוב יותר.

בנוסף לקולגות בני ימינו, התיידדתי עם עובדי הג’וינט בשנות הארבעים, החמישים והשישים. אנו המקטלגים מזהים בדרך כלל את כתב היד שלהם הרבה יותר טוב מכפי שהיינו מזהים את פניהם (וכמובן שגם העובדה שרוב התצלומים בשחור-לבן לא עוזרת). יש אנשים מהם נצפה לחיוך ומאחרים לתגובה סרקסטית ומפחידה.

אנחנו תמיד משתדלים לכבד את פרטיותם, אך רכילות בין עמיתים היא בלתי נמנעת בדרך כלל. איך אפשר לדכא את ההתרגשות שפרצה כשגילו שקייט מנדל, מנהלת המדינה של בלגיה בשנות הארבעים, התחתנה עם הרברט קאצקי, ידיד ותיק שלנו ממטה פריז (שהפך בסופו של דבר לסגן אחראי של הפעילות מעבר לים ובשנת 1967 חזר לארצות הברית כסגן יו”ר הג’וינט)?

גם טעמים יוצאי דופן לא נעלמים מעינינו, כמו חיבתו של מו בקלמן לחתולים, עישון מקטרת, וטכנולוגיה עדכנית כמו הפונוגרף או עטים כדוריים. לאחר שניהל את פעולות הג’וינט לתמיכה בפליטים בליטא בשנים 1939-1941, ולאחר מכן בדרום אמריקה, בקלמן עזב את עבודתו בג’וינט למשך מספר שנים, שכללו שירות במשרד האמריקאי לשירותים אסטרטגיים (המכונה OSS, שיהפוך בעתיד ל- CIA). בשובו לג’וינט הוא הצטרף להנהגה הבכירה במשרד בפריז, והיה למנהל הארגון שמעבר לים בשנת 1951 עד מותו הטרגי בגיל 49 בשנת 1955.

מברכות אישיות בהתכתבות שלו, ידענו שהוא נישא למונירה בשנת 1946 ושיש להם בת צעירה, סיבה לדאגה כשהבנו בת כמה היתה כשמת באופן פתאומי. הוקל לנו לדעת שהג’וינט נכנס לתמונה וסיפק למונירה תפקיד מנהלי במטה. בסופו של דבר היא הפכה לאשת צוות מרכזית בג’וינט בפני עצמה. בהיותה פחות פטפטנית, ההתכתבויות שלה פחות חושפניות, אך הכרת ההיסטוריה האישית שלה מאנישה אותה ומגשרת על הפער בינינו. בנוסף, כפי שציינה ענת קוטנר (מנהלת הארכיון בירושלים), הסיפור של מונירה חושף מסלול קריירה יוצא דופן עבור נשים באותה תקופה (כמו גם כיום, עבור חלקן). במקום שאימהותה תהיה מכשול במציאת עבודה, צוות הג’וינט הכיר בכך שמונירה זקוקה להכנסה כדי לפרנס את עצמה ואת בתה, ולכן עזר לה להתקיים בכבוד.

ציוני הזמן הפרטיים מתערבבים בארכיון עם אלה ההיסטוריים, והאירועים הפרטיים הללו התרחשו על רקע של מלחמות עולם, סכסוכים אזוריים, טיפול בפליטים והפצצות. לא רק אנשים הופכים לחברים, גם  אירועים לאומיים טראומטיים הופכים להיות אישיים עם קטלוגם. אחת ממאות דוגמאות כאלה היא הפיגוע במשרדי הסוכנות היהודית ברחוב קינג ג’ורג’ בירושלים במארס 1948. פסח ליטוואק, עובד בכיר בג’וינט בירושלים היה בפגישה שם, וכתוצאה מכך נפצע, לקח קצת חופש והועבר לעבוד בתל אביב. טופס הביטוח שלו, המפרט את מוגבלותו בגלל הפציעה, מזכיר את המחיר האישי שבני התקופה היו צריכים לשלם לעתים, כולל אחד משלנו, עובד ג’וינט.

באופן בלתי נמנע מתפתחות לעתים העדפות אישיות. אינגה גוטפרב, אחותו הקטנה והעוזרת של עורך הדין ראגנאר גוטפרב, נציג הג’וינט בשוודיה בשנות ה -40-60, משכה את תשומת ליבי בזמן שקטלגתי את אוסף שטוקהולם, המורכב ממסמכים של משרד הג’וינט שם. משרד זה, שהיה ממוקם במדינה ניטרלית, היה קריטי לפעולות הג’וינט במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה. צוות המשרד הצליח לכוון אספקה ​​לניצולים ופליטים באירופה, להשתתף בפעולות הצלה בזמן המלחמה ולתאם חיפושים אחר ניצולים עם סיומה. למשל, מכיוון שהצליחה לקבל את שידורי רדיו לובלין בשבדיה, אינגה תמללה רשימות של שמות הניצולים שחיפשו את קרוביהם. אותן היא שלחה למטה הג’וינט העולמי, שנמצא בליסבון במהלך המלחמה.

אינגה נולדה בשנת 1915 וגדלה בבית אליו הגיעו פליטים מדי יום לאכול ארוחה הגונה, ולכן היה טבעי שעבודת חייה של אינגה הוקדשה לסיוע לעקורים. בשנת 1943 היא עמדה על המזח לקבל את יהודי דנמרק שחולצו על ידי השבדים. בשנת 1945 קיבלה את הניצולים שהובאו לשיקום ממחנות ריכוז.

אם ביקרתם ביד ושם בשנים האחרונות אולי תהיתם לגבי הסיפור שמאחורי אמבולנס לבן שחונה בשוליו. זהו שריד מפרויקט האוטובוסים הלבנים. לאחר משא ומתן עם היינריך הימלר באביב 1945, הצלב האדום השבדי הביא חבילות וטיפול רפואי לשוהים במחנות ריכוז. עם שובם הם הביאו 21,000 אסירים לשיקום בשוודיה, ביניהם כ 5,000-6,000 היו יהודים, בעיקר נשים. לאינגה היה תפקיד מרכזי לספק את צרכיהם. קשה לשכוח את הדרך בה תיארה את המפגש הראשון שלה עם הניצולות, ואכן החוויה נשארה איתה עוד שנים רבות. אינגה הכירה באנושיות של הנשים וזו תורגמה גם לאופן בו ביצעה את עבודתה. בלטו הנגיעות האישיות שהביאה לעבודתה כמו לרכוש לנשים שפתון (רבות עוד זכרו זאת 40 שנה אחר כך), או למצוא עותק של ‘אליס בארץ הפלאות’ בשביל הילדים.

לאחר מלחמת העולם השנייה אינגה למדה תואר שני במדעי החברה באוניברסיטת קולומביה וחזרה לאירופה בשנת 1952, עבדה בג’וינט ברומא ובפריז. בשתי הערים היא קיבלה וסייעה למהגרים יהודים מצפון אפריקה: תחילה ממצרים, אחר כך מאלג’יריה. בסופו של דבר היא חזרה לשבדיה, עבדה במועצת ההגירה השבדית המתהווה, תוך פעילות למען פתיחת שערי ברית המועצות להגירה.

זיכרון המפגש עם הניצולים בשנת 1945 נשאר, ואינגה הייתה סקרנית לדעת על המשך חייהם מאז. היא ביצעה פרויקט מחקר ופרסמה תיעוד בעל פה שהתבסס על ראיונות עם 60 מהם בשנת 1986, שכותרתו “סכנת השכחה”. לרוע מזלנו, הפרויקט זמין רק בשוודית.

המידע הפנימי של צוות הג’וינט מעמיק את התפעלותנו מהישגיהם האישיים והמקצועיים, ומעורר שאלות לגבי העתיד, איזו מורשת היסטורית נשאיר אנחנו להיסטוריונים ולמקטלגים של הג’וינט בעתיד. המידע הזה הוא אחד מהמניעים שלנו לרצות להפיץ את הסיפורים שלהם. אני מקווה שנהניתם ‘לפגוש’ כמה מחברינו הוותיקים ומפועלם הייחודי.