טיפול מיטבי במאושפזים עם דמנציה ודלריום, זיהוי המטופלים כבר עם הקבלה לבית החולים, מתן טיפול מתאים תוך מניעת סיבוכים שכיחים, ושחרור מתואם עם בני המשפחה ועם מערך השירותים בקהילה.

הצורך

נכון לשנת 2020 חיים בישראל בין 120 ל-150 אלף אנשים עם דמנציה, המהווים בין 6.4-22% מאוכלוסיית הזקנים (כתלות בגיל החולה).

מסקר של משרד הבריאות בשנת 2016 עולה כי שכיחות האשפוזים של אנשים עם דמנציה גבוהה יותר מזו של בני גילם ללא דמנציה ומשך האשפוז שלהם ארוך יותר. ממצא זה משמעותי ביותר אל מול הידיעה שאשפוז חריף עשוי להוות נקודת מפנה משמעותית בחייו של אדם עם דמנציה ולהעמיד אותו בפני סיכון לירידה תפקודית וקוגניטיבית ניכרת. הידרדרות זו עשויה להוביל לאשפוז ממושך או לאשפוזים חוזרים, לאשפוז במוסד סיעודי, לתחלואה נוספת ואף למוות.

עם זאת, בית חולים בו לצוות יש מודעות למחלת הדמנציה ולהשלכות האפשריות של האשפוז, בשילוב ידע ומיומנויות התערבות מותאמות, עשוי להפחית מצבי סיכון אלו. האשפוז יכול להפוך להזדמנות לשיפור הטיפול באדם ולאפשר את אבחון המחלה, הערכה גריאטרית ופסיכו-סוציאלית מקיפה של מצבו, הערכה של מידת מיצוי הזכויות בקהילה, הצעת תמיכה וסיוע למטפלים העיקריים ויצירת רצף טיפול ותיאום שחרור עם הקהילה.

קהל היעד

אנשים עם ירידה קוגניטיבית, דמנציה ודלריום ובני משפחותיהם

הפעילות

  • העלאת מודעות וידע של אנשי הצוות לגבי דמנציה ודלריום, תוך דגש על סביבת בית החולים
  • אבחון וזיהוי זקנים עם ירידה קוגניטיבית, דמנציה או בסיכון לדלריום עם הקבלה למיון או למחלקה
  • מתן התערבות מותאמת על ידי צוות רב מקצועי ומתנדבים
  • שחרור מותאם עם בני המשפחה והשירותים בקהילה

: