על דמעות ועל צעדים קטנים – התכנסות 7 באוקטובר
רועי לוי ז"ל חברי היקר, בן זוגה של יעל, שנפצע אנוש, ממש כמעט נהרג ב"צוק איתן" בקרב בסג'עייה, חזר לפקד על יחידת אגוז אחרי תקופה שזה היה ממש כמו נס ונהרג ב-7 באוקטובר כמפקד היחידה הרב ממדית כשקפץ ללא היסוס להצלת חיים. רועי היה בן 44 במותו והשאיר אחריו 5 ילדים. באותו היום רועי נלחם עד נשמת אפו האחרונה.
את תפילת היזכור שאקריא כתבה יעל נווה אשתו של רועי:
יזכור עם ישראל את בניו ואת בנותיו שנחטפו מביתם למנהרות החשוכות ולאפלת השבי.
יזכור עם ישראל את כל בני משפחתם ואת חבריהם שנפשם לא תדע מרגוע ובלילותיהם לא ימצאו מנוח ואת חיילי צה"ל המחרפים נפשם כדי להחזירם לביתם.
יזכור עם ישראל את בניו ואת בנותיו הנאמנים והאמיצים, תושבי העוטף, הרבש"צים, חברי כיתות הכוננות, הילדים והמבוגרים, הנשים והגברים, שנרצחו, נשרפו, נאנסו ונורו בידי אכזרים על לא עוול בכפם.
יזכור אותם עם ישראל כפי שהיו, תמימים ושוחרי טוב, בביתם ובמסיבת הטבע, בקיבוצים ובערים, אחים לגורל בחייהם ובמותם.
נִזְכֹּר וּלְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח.
באותו הבוקר ב6:29 כשנפל עלינו סוף העולם, התרחשו בנו הזוועות.
מי זוכר מה היינו? איך חיינו? מה חשבנו? מה אהבנו? לפני היום בו נעתקו המילים? היום ששינה אותנו לנצח.
בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם, מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע "מסוף העולם ועד סופו". (מסכת ברכות)
שנתיים שאנו צועקים צעקה גדולה שקולה מגיע מסוף העולם ועד סופו וחיים את הדממה הפוצעת.
דמעות. הרבה דמעות ירדו בשנתיים האחרונות. דמעות מכל הסוגים.
דמעות של משפחות שמתבשרות על הנורא מכל ועל הנורא מספיק– הורים, ילדים, בנות ובני זוג, אחים ואחיות, סבים וסבתות, דודים ודודות, בני דודים, חברים.
גיא בזק, היה לוחם בגדוד 51. באותו הבוקר בקרב על קיבוץ כיסופים. וכך כותב יובל חבר שלי, אביו של גיא:
"המחשבה שזה היום האחרון של חייך לא הרפתה. אני מנסה לשמור על אופטימיות. זו לא פעם ראשונה שאתה לא עונה, שאני דואג לך. בסוף תמיד התברר שהדאגות היו לשווא.
מנסה להסיח את הדעת ולחשוב שבסוף יהיה בסדר. שהשיחה תגיע. ענין של זמן.
אבל החשש כבר מנקר עמוק בראש. יכול להיות שזה נגמר. שגיא שלי איננו.
שצריך להתחיל להתרגל למחשבה שזה יומך האחרון.
שנתיים חלפו. ואני לא מצליח להתרגל. הכול נראה כמו חלום רחוק ורע שעוד מעט נתעורר ממנו.
אני זוכר את המסע הראשון שלנו בשביל ישראל. כשהגענו לשער של תמנע עם הזריחה והתחלנו לטפס על המצוק. ילד קטן עם תרמיל על הגב. אמרתי לך לא להסתכל למעלה ולא לאחור. רק צעד אחד קדימה. צעד ועוד צעד. כי משימות כבדות משקל צריך לאכול בביסים קטנים. ובסוף מגיעים לפסגה ומביטים בסיפוק לאחור".
ב7 באוקטובר ב11 בדיוק הגעתי לשלישות הראשית ברמת גן, יחידת הנפגעים. הדיווחים זרמו בלי הפסקה ועם השעות צללתי להבנת עומק השבר הגדול ביותר שידענו – כאב בלי תחתית. התחלנו לספור אחד אחד – מי חי, מי מת, מי נעדר. ולהרכיב את התמונה עבור מדינת ישראל.
חודשים רבים עסקנו בזיהוי הנעדרים בשטח הארץ, האחרונה בלהה ינון שנרצחה בנתיב העשרה זוהתה ב6 לאוגוסט 24.
המספר התייצב על 255 חטופים למדינת ישראל ומשם החל המסע אל האפס. עד החטוף האחרון. אני אוהבת את צה"ל, נתתי בו כל שיכלתי ברוב חיי הבוגרים, הרגשתי ועודני מרגישה חלק מקבוצת הפיקוד שבמשמרת שלה קרה הכישלון הצבאי הגדול בתולדות הציונות. יום אחר יום במשך שנתיים, עסקתי בניסיון להיטיב חייהן של משפחות החטופים המתייסרות ולדייק את הגעת השבים באופן המקצועי ביותר, בתוך חוב גדול שבספק אם נוכל אי פעם לשלם.
הרבה דמעות ירדו ב15 בדצמבר עת נורו בטעות שלושה חטופים שהצליחו לברוח – יותם חיים, אלון שמריז וסאמר אל -טלאלקה.
הרבה דמעות ירדו ב30 באוגוסט עת נורו ששת החטופים היפים במנהרה – הרש,עדן,אורי, אלכס, אלמוג וכרמל.
הרבה דמעות ירדו השבוע באיחוד משפחות לאחר 738 ימים.
לפעמים אין מילים. אין מילים כדי לתאר את לחישת הילד השב מן השבי שאומר לפסיכולוגית שמכינה אותו למפגש עם אמו : את טועה- אמא שלי מתה. ואז- עוצר הרכב ואמו מחכה לו בידיים פרושות כשהוא נופל לזרועותיה. למעלה מ50 יום הוחזק לבד בשבי והיה בטוח שנשאר רק הוא, שריד אחד מכל משפחתו.
אין מילים כדי לתאר נסיעה עם שלוש אימהות כדי להשיב את בנותיהן, כולה סיפורי לידות לקראת לידה מחדש וכשאנחנו עוצרות על קו הגבול בזריחה אומרת אחת האמהות: אתן קולטות שזו השקיעה האחרונה שהן רואות מהצד של עזה?.
אין מילים כדי לתאר תגובת חטוף לבשורה מרה על היקרים לו מכל כשהוא מתבשר שאינם בחיים. אין מילים כדי לתאר חטופים המתארים כיצד הוחזקו לבד, כל כך לבד -מאות ימים.
השבוע זכיתי להשלים את משימת השבת החטופים החיים. מסוק אחרון המריא בדרכו לבית החולים ואני סגרתי את השער של תחנת השיבה ברעים – הפעם לתמיד.
היתה בי התרגשות גדולה, אבל לא היתה שמחה. יש עוד משפחות רבות שמולן טרם השלמנו את המשימה ואלו שחזרו יצטרכו לעבור מסע שיקום אישי ולפעמים משפחתי ארוך ומורכב.
לאחר שהמריא המסוק האחרון נכנסתי לאוטו ונסעתי 10 דק' למיגונית הניצבת בצד הדרך ליד היישוב רעים. נסעתי לבקש סליחה. סליחה שלא הצלחנו להשיב יותר חטופים חיים. בפתח המיגונית ניצב ב7 באוקטובר ענר שפירא ז"ל הגיבור שניהל קרב רימונים מול המחבלים, נרצחו בה 16 צעירים ושרדו 7. מהמיגונית הזאת נחטפו ארבעה – אור לוי, אליה כהן, אלון אהל והרש גולדברג פולין ז"ל שנרצח בשבי, ילד מתוק שהכרתי מגיל 7 שגדל בתוכנו שכולו אור אהבה ושלום. נכנסתי למיגונית והצדעתי בפעם האחרונה לצעירים עזי הרוח האלו. לענר הגיבור שהציל מניין אנשים שחיים ביננו, באותו היום. להרש ששרד את זוועות השבי ונרצח עם ששת היפים במנהרה ולאור, אלון ואליה שזכיתי ללוות את משפחותיהם במפגש עימם. ממיגונית המוות יצאו מניין אנשים חיים.
משימות כבדות משקל צריך לאכול בביסים קטנים.
המשימה שלנו כבדת משקל. עוד לא ניתן להגיד היתה כבדת משקל אם כי המשקל משתנה.
1898 הרוגים מה-7 לאוקטובר, מתוכם 915 חללי צה"ל נפלו מתחילת המלחמה, 468 מהם בתמרון הארוך בתולדות צה"ל בשטח הרצועה. 20,000 פצועים בגוף ובכל יום מתגלות עוד ועוד פציעות הנפש. מאות אלפי המפונים שיצאו מביתם וחזרו אל מציאות מאתגרת.
וגם אנחנו כאן, בארגון, עושים את המסע צעד צעד. בביסים קטנים, צעדים שמושיטים יד, ראש או לב למי שזקוק לכך. במלונות, בחזרה ליישובים, עם שורדי המסיבה, עם משפחות החטופים, עם משפחות החללים, עם המילואים, עם אלו שספגו פגיעות ישירות במלחמה, בגוף, בנפש, ברכוש. עם מי שחרב עליו עולמו, עם מי שלא ישוב להיות מי שהיה, עם מי שחירף, עם מי שהגן, עם מי שנלחמה, עם מי ששרד, עם מי שניצלה.
"היה זה הטוב שבזמנים. היה זה הרע שבזמנים. היה זה עידן החכמה, היה זה עידן הטיפשות. היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות, היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים. היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש, הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי"- צ'רלס דיקנס -בין שתי ערים.
המשימה כבדת משקל אבל אני חושבת שכעת, כשאין עוד חטופים חיים בעזה, כשאנחנו בתוך הפסקת אש עם פוטנציאל להסדר, נצליח להגדיל את הביסים. שניקח את הדמעות ונהפוך אותן למעיינות חיים של שגשוג ופריחה.
יהיה לנו טוב כאן, כי למדנו כמה זה יקר בדרך הקשה, כי רבים מאיתנו נתנו כל מה שניתן לתת ואנחנו חברה של מעגלי נתינה. כי ארגונים רבים ישתפו פעולה בבניין המחודש, כי החברה הישראלית תרצה לבנות, כי הד.נ.א. הוא חדשנות כי הפגיעות חיה בתוכנו וממוססת את ההיבריס, כי הערכים היהודיים והישראלים נמצאים בספירה הציבורית.
איזו זכות לקחת חלק בזירוז הבנייה והתיקון.
"צעד ועוד צעד. כי משימות כבדות משקל צריך לאכול בביסים קטנים. ובסוף מגיעים לפסגה ומביטים בסיפוק לאחור".
יהיה לנו טוב כאן.
