ב־1 בספטמבר, כשאלפי ילדים ובני נוער חוזרים אל ספסל הלימודים, יש מי שעבורם החזרה הזו מורכבת במיוחד. אחרי חודשים ארוכים של פינוי, חיים במלונות וחוסר ודאות, בני הנוער בצפון מבקשים דבר אחד – יציבות.
הדור שחווה את הקורונה, ובשנתיים האחרונות גם את מלחמת "חרבות ברזל". חזר לאחרונה, בחלקו, אל היישובים ואל הבתים שעמדו שוממים זמן רב.
למעט בודדים שנשארו ביישובים, קהילות מגובשות נאלצו להתפזר, והנערים – שהורגלו למסגרות יציבות וחברתיות – מצאו את עצמם ללא קהילה. ג'וינט אשלים בשיתוף פעולה עם ארגון Basecamp, יחד עם הרשויות המקומיות מובילים את תוכנית "משיבים", הפועלת כדי לספק להם עוגן: מסגרת קבועה, מקום בטוח, ובעיקר – מסגרת חינוכית קהילתית ותומכת.
התוכנית מתבצעת בשותפות עם משרד החינוך – מינהל חברה ונוער, משרד הרווחה והביטחון החברתי, החברה למתנ"סים וקרן הביתה.
חיים של פינוי ובדידות
אורי אלפא, בן 17 מקיבוץ ברעם, עולה לכיתה י"ב, זוכר היטב את בוקר ה־8 באוקטובר שבו הוא ומשפחתו נאלצה לעזוב את הבית. "לא היה ברור לאף אחד מה קורה, והיה חשש שגם בצפון יתחיל משהו." קהילת קיבוץ ברעם התכנסה במלון בטבריה. "בהתחלה זה היה אפילו קצת חווייתי – כולנו במלון אחד עם החברים," מספר אורי.
במשך שבעה חודשים חיו בני הקיבוץ יחד באותו מלון, אבל הקהילה שרגילה להיות קרובה, נאלצה להתפזר. "אחרי כמה חודשים כבר הרגשת את הבדידות. כל אחד התפזר למקום אחר, וראיתי את החברים שלי פעם בכמה שבועות."
קיבוץ ברעם שוכן בהרי נפתלי, רק כ־300 מטרים מגבול לבנון. הקיבוץ הוותיק הוא בין האחרונים בישראל במודל השיתופי – והקהילה והחיבור שלה היא נדבך מרכזי באופיו.
במרץ האחרון, כמעט שנה וחצי מה-7 לאוקטובר 2023, חזרו אורי ורבים מהקהילה הביתה. "החזרה הייתה מרגשת," הוא מתאר. "בעיקר בגלל הקהילה. הבית חשוב, אבל בעיקר האנשים. אחרי שנה של לימודים מקרטעים ובתי ספר מאולתרים, מה שחיזק אותנו באמת היה להיות שוב ביחד."
מדריכה צעירה, קיבוץ ריק והמון בלבול
מי שקיבלה את אורי וחבריו כששבו הייתה מיקה מזור, בת 22 מחיפה. אחרי שירותה הצבאי, היא הרגישה צורך לעלות צפונה. "כולם הסתכלו דרומה, ואני הרגשתי שגם בצפון קורים דברים. היה לי ברור שאני רוצה להיות שם ולעזור," היא מספרת. היא הצטרפה לקבוצת מתנדבים בחקלאות בגליל ובגולן, ולאחר טיול קצר בחו"ל היא חיפשה עבודה עם משמעות. מודעת גיוס שנתקלה בה במקרה בפייסבוק, הביאה אותה לתוכנית 'משיבים', התוכנית פועלת בעוטף עזה ובצפון, ולמיקה היה ברור שהיא רוצה לחזור לגליל העליון.
תוכנית 'משיבים' שמה לה למטרה ליצור רצף חינוכי-טיפולי ברשויות הצפון על ידי חיזוק מערך חינוך, לשקם ולהרחיב שירותי נוער, ולחזק מערכות תמיכה מקומיות. זאת, בין היתר, על ידי גיוס כוח אדם מקצועי והכשרה של אנשי מקצוע, צוותים חברתיים, מדריכי נוער, עובדים סוציאליים ואנשי שטח – תוך מתן כלים בתחום המודעות לטראומה, ליווי רגשי לבני נוער בהתמודדות עם מצבים רגשיים מורכבים, ובניית חוסן רגשי וחברתי שיאפשר את שילובם המחודש בקהילה לאחר הפינוי הממושך והמשבר.
מיקה הצטרפה להכשרה הראשונה של התוכנית בדצמבר 2024. "לא דיברו איתנו רק על איך להעביר פעילות לבני נוער, אלא איך להתמודד עם קהילה שחיה שנה במלונות, עם נערים שחזרו למציאות אחרת. הסבירו לנו שהתפקיד שלנו הוא להיות דמות קבועה ויציבה. לא רק מדריך שמגיע לפעילות חד־פעמית, אלא עוגן בתוך מציאות לא יציבה".
יותר ממועדון – בית שני לנוער
"בפברואר ברעם היה קיבוץ רפאים," מתארת מיקה. "חודש אחרי – במרץ האחרון – כבר הרגשת את הקהילה חוזרת. חדר האוכל התמלא בילדים ובמבוגרים, השולחנות מלאים, הארוחות שמחות."
מיקה מסבירה שהחזרה המשמחת היא לא סוף הסיפור אלא רק תחילתו, ולמסגרת הנעורים, מוסד כל כך חשוב בקיבוץ, יש מקום מרכזי בחוסנם הקהילתי של הצעירים.
"הם חזרו אחרים, מבולבלים," היא מספרת. "במשך שנה וחצי לא הייתה להם מסגרת – לא בית ספר יציב, לא בית מסודר. יש כאלה שההורים היו במילואים או בכיתת כוננות, ונשארו רק עם אחד ההורים. חברויות השתנו, קבוצות התפרקו. חלקם הגיעו אחרי שכבר הפכו ל'בוגרים', אבל בעצם לא חוו כמעט חיים בקיבוץ. היה צורך עצום במישהו שיאגד אותם וייתן כיוון. המקום הזה נותן להם שגרה – לדעת שיש מועדון שפתוח להם, שיש מדריכים שנמצאים כאן. זה הבית השני שלהם."
כיום מיקה מדריכה כ־60 נערים ונערות, מגיל חטיבת ביניים ועד כיתה י"ב. יחד עם יריב דהן, בן הקיבוץ. מועדון הנעורים פתוח כמעט מדי יום, ולאורך החופש התקיימו להם מגוון פעילויות ואירועים. בימי בית הספר מיקה תחכה לילדים כל יום עם חזרתם מבית הספר בקיבוץ סאסא, יחד הם יצעדו לחדר האוכל לארוחת צהריים משותפת ומשם למועדון הנעורים שבו יש מטבח, סלון וחדרי פעילות. בימי שישי, הצעירים עובדים בענפי הקיבוץ, ולאחר מכן, אופים יחד חלות לשבת.
להחזיר אמון ושגרה
תוכנית "משיבים" פועלת ביותר מ־30 יישובים בצפון ומכשירה עשרות מדריכים ואנשי מקצוע כדי ליצור רצף טיפולי־חינוכי לכ־2,000 בני נוער. המטרה: להעניק תמיכה רגשית וחברתית, לחזק את הקהילות המקומיות ולבנות מסגרות יציבות לטווח הארוך.
בברעם, כמו ביישובים נוספים, המשמעות ניכרת. "הם לא תמיד משתפים במילים," אומרת מיקה. "אבל הם תמיד מגיעים. הם מתקשרים בבוקר לשאול מתי המועדון ייפתח, מתחננים שלא נסגור. זה הסימן הכי ברור שהם צריכים אותנו. אחד הנערים אמר לי לאחרונה: 'מיקה, את הפסיכולוגית של הנעורים'. זה היה רגע מאוד מרגש."
החזרה לבית הספר מסמלת עבור רבים חזרה מסוימת לשגרה. אבל עבור בני נוער מהצפון, זו גם הזדמנות לבנייה מחדש – של קשרים חברתיים, של ביטחון עצמי, ושל אמון בקהילה שסביבה.
"מה שבאמת מרפא אותנו," מסכם אורי, "זה הביחד. אחרי כל מה שעברנו – לא הפעילויות הגדולות, אלא פשוט להיות ביחד. לשבת, לדבר, לצחוק, לדעת שיש מישהו שמקשיב".
