ביום חמישי האחרון נערך בקישינב סדר פסח מרגש במיוחד. בערב החג השתתפו למעלה מ- 150 פליטים מאוקראינה בין החוגגים גם חברי הקהילה היהודית שנמלטו לאחרונה ממריופול.
סטפן אוסקר, מנכ״ל ג׳וינט-חמ״ע (חבר המדינות העצמאיות): ״במציאות הקשה בה חיים פליטים יהודים רבים, קיום אירוע סדר קהילתי מייצר תחושה מוכרת, של חג משפחה וקהילה. עד כה סייענו יחד עם שותפינו ליותר מ-33,000 פליטים שנמלטו מאוקראינה לרומניה, מולדובה, הונגריה, פולין וסלובקיה, עם מזון, תרופות, סיוע פסיכולוגי, דיור ועוד. ההשתתפות הגבוהה בסדרת אירועי הפסח שלנו ממחישה גם את חשיבות המענה הרגשי, החברתי והקהילתי.״
בין הפליטים היהודים שיציינו את החג הערב בבית המחסה גם תמרה שרקו, 71, שנמלטה ממריופול שנחרבה כמעט לחלוטין במלחמה, ביחד עם הנכד של ניקיטה בן ה-16, כלתה נטליה בת ה-45 ובתה של נטליה, ליזה, בת 7. בנה של תמרה נהרג באחת ההפצצות בסוף חודש מרץ. יומיים לאחר האסון עזבו את העיר. כעת, מבית המחסה של הקרן לידידות, הג’וינט וחב”ד הסמוך לקישינב, מתארגנים לקראת עלייה לישראל בסיוע הקרן. “אנחנו היינו בין האחרונים שהצליחו להימלט. לאחר מכן, כל הדרכים המובילות אל העיר ומתוכה נחסמו”, תמרה מספרת. לפני המלחמה, תמרה וניקיטה הקפידו לעשות את החגים בבית הכנסת במריופול. “אנו מאד מצפים לעשות את ערב החג אחרי מה שעברנו. עבורנו מדובר בניסיון לחזור לשפיות. הדבר החשוב ביותר במצבים כאלה הוא לנסות ולשמור על מורל כמה שיותר גבוה. כך ניתן להתגבר על הכל״.
ניקיטה, שלפני המלחמה היה בעיצומם של לימודי חשמלאות ועשה סטאז’ במפעל “אזובסטל” שהפך למעוז האחרון של הלוחמים במריופול. “אחרי שנעלה לישראל, אני רוצה להתקדם בתחום ה-IT ולקבל הכשרה בזה”, הוא מספר. “אחד החלומות שלי עכשיו הוא לחזור למריופול כדי לבנות מחדש את הבית שגרנו בו ליד הים לזכרו של סבי שנפטר לפני 9 חודשים. אבל החלום הגדול שלנו הוא לחיות בישראל ואנו מודים למי שיסייעו לנו להגשים אותו”.
המשפחות סבצ’נקו וסימונוביץ’ הגיעו למולדובה לפני כעשרה ימים. נטליה סבצ’נקו, 64, מיכאיל סבצ’נקו, 65, כריסטינה סימונוביץ’, 37, ירוסלב סימונוביץ’, 15 וויאצ’סלב סימונוביץ’, 5, נמלטו ממריופול באמצע מרץ. עברו כשלושה שבועות עד שחצו את הגבול בבטחה. הבית בו גרו הופצץ והם לא יכלו לקחת עמם דבר. לקח להם קרוב ליממה לעבור את 20 הקילומטרים הראשונים כיוון שעוד אלפי רכבים ניסו להימלט. לפני שהחליטו לעזוב את מריופול, נשארו בעיר כיוון שחשבו כי בדרכים מסוכן יותר. כריסטינה, שבסוף פברואר החלימה מניתוח שעברה, מספרת: “הרופא אמר לנו לקחת איתנו משככי כאבים ולעזוב את בית החולים. בימים האחרונים בעיר היה כאוס מוחלט, השלטון המקומי לא תפקד, אנשים בזזו כדי לשרוד ומחוץ לחנות הקרובה ביותר אלינו עם מצרכים השתרך בכל פעם תור של קילומטר וחצי. כדי לשרוד, היה צריך להחליף דברי ערך באוכל”.
אביה של נטליה נהרג ב-2014 באחת ההפצצות באזור דונייצק. משפחתה נתמכה על ידי ארגוני חסד יהודיים במשך שנים רבות. “בכל מקום אליו הגענו במהלך מסע ההימלטות שלנו, הקהילה היהודית תמיד קיבלה אותנו בזרועות פתוחות וקיבלנו סיוע בכל דבר. זה מדהים”, היא מספרת. “דודה שלי גרה בישראל והיא חיברה אותנו עם הקו החם לסיוע של הארגונים היהודיים ומסייעת לנו כדי שנוכל לעלות לארץ. בזפורוז’יה אלינו הגענו בדרכנו למולדובה, קיבלנו סיוע לשם כך מהקהילה בראשות הרב מנדל כהן”. כעת, מבית המחסה בפרברי קישינב, הם נערכים לעלות לארץ: “אני מודה לקרן לידידות ולג’וינט על כל הסיוע. אנו ממתינים לסיום הסידורים והארגונים בענייננו לקראת העלייה לישראל ובינתיים אנחנו מתרגשים לחגוג את ערב החג בצורה חגיגית וראויה”.
מאז החלה המלחמה לפני כחודשיים, סייע הג׳וינט ללמעלה מ-33,000 פליטים במדינות השכנות לאוקראינה עם מגוון צרכים הומניטאריים. זאת לצד סיוע בחילוץ של כ-12,000 יהודים מאזורי הלחימה, וסיפק 217 טון של ציוד הומניטארי ליהודים בתוך אוקראינה ובמולדובה השכנה. קו החירום הטלפוני של הג׳וינט סייע ל-15,200 שיחות נכנסות, ויזם 21,500 שיחות ליהודים במצוקה ברחבי אוקראינה. הארגון מפעיל כבר למעלה מ-30 שנה רשת ענפה של מרכזי רווחה – ״מרכזי חסד״, רשת מרכזים קהילתיים יהודיים, מרכזי התנדבות, ומגוון תוכניות נוספות אשר הוסבו למתכונת חירום עם תחילת הלחימה, וממשיכים לפעול ולתת מענה גם כעת בכל רחבי אוקראינה.
