בנה של עדי אסולין, מפיקת אירועי ילדים משדרות, החל לגלות התנהגות מעט אלימה שאינה אופיינית לו, מאז פונה למלון באילת, בעקבות אירועי אוקטובר. כמו ילדים אחרים שנעקרו מביתם, גם הוא מופנם מהרגיל ולא נוטה לשתף במה שעובר עליו. אסולין מספרת כי “הכל השתנה כשנקשר לחיבוקי, החבר החדש המונח לעיתים על צווארו. הייתי בשוק מאיך שהוא מוציא את הרגשות שלו החוצה עם חיבוקי. פתאום ראיתי אותו יושב עם חיבוקי, מתייחס אליו ומטפל בו, מכסה אותו בשמיכה ומספר לו שהוא מתגעגע לחבר הטוב שלו ושהוא מרגיש בודד. דמעות חנקו את גרוני, חשתי את הכאב שלו, מה שעובר עליו צף, ומצאתי את המילים לגשת אליו. הצעתי שנכיר את חיבוקי לחברו. ראיתי שרווח לו!”
תהליך טיפולי שמתחיל בבובה
“תרפיה בחיבוקי”, מיזם פרי פיתוח משותף של ג’וינט-אשלים, השירות הפסיכולוגי ייעוצי במשרד החינוך (שפ”י) והחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שנועד לסייע לילדים שנחשפו לאירועי לחץ וטראומה, החל ממלחמת לבנון השנייה ב-2006. מאז סייעה השיטה ליותר מ-50,000 ילדים בגילאי 3-8 במצבי טראומה – בין אם ממצבי לחימה בצפון ובדרום, או משברים כמו אסון השריפה בהרי יהודה. בנוסף סייעה השיטה גם לילדים יפניים בעקבות הצונאמי ביפן ב-2011, וכן לילדים אוקראינים בעקבות המלחמה באוקראינה.
חיבוקי היא בובת כלב עצוב עם ידיים ארוכות היכולות לחבק את הילד ולהיצמד אליו. התערבות “חיבוקי” מאפשרת לילד להפנות את הקשב מעיסוק בפגיעות שלו עצמו לטיפול בבובה, לחוות שליטה ולהתגבר על מצבים מעוררי חרדה, בלבול ומצוקה, להיות פעיל ולהתחבר לכוחותיו ולמשאביו.
הילדים, שמתקשים לשתף ברגשותיהם במצבי טראומה נפגשים עם הבובה, וכך יוצא לדרך תהליך טיפולי שנפתח באופן הכי פשוט ותמים שניתן לדמיין. הצוות הטיפולי או הגננת מציגים לילדים את חיבוקי, חבר חדש שהגיע לגן. “בדרך כלל הוא מאוד שמח ואוהב חיבוקים, אולם לאחרונה הוא עצוב, הסתכלו עליו – מה אתם רואים?”, נשאלים הילדים.
מאחורי התמימות הזו מסתתר כאב גדול, והילדים מתחילים להביע רגשות דרך הבובה. “התשובות שמתקבלות קשורות למצב ולעיתים קורעות לב”, אומרת שחר בר עין-דור, דרמה תרפיסטית ומטפלת באומנויות במיזם “חיבוקי”. “בחודשים שחלפו מתחילת הלחימה, ילדים שאיבדו את ביתם אומרים שלחיבוקי אין יותר מלונה, וילדים שנפרדו מחבריהם אומרים שלחיבוקי אין חברים, אחרים אומרים שהוא עצוב בגלל האזעקות או כי יש מחבלים רעים”. הילד מטפל בבובה ומזדהה איתה, ובעקיפין הוא מטפל כך במצוקותיו שלו. במשחק יכול הילד לעבד את החוויות הקשות שהוא עובר, מבלי לדבר עליהן ישירות. ההשתתפות במשחק מאפשרת לו לקבל מהמבוגר הכרה ברגשותיו ואמפטיה, והוא יכול לבטא את מצוקתו ולחלוק אותה עם אחרים.
“ילדים מפתחים מצוקות קשות, התקפי זעם, שיתוק והתכנסות בתוך עצמם. חובתנו לספק להם כלים שיעזרו להם לעבד את החוויות הנוראיות בדרך טבעית”, אומרת ד”ר פלורה מור, ראש תחום אתגרי מערכת החינוך בג’וינט-אשלים
הג’וינט מפתח בשיתוף עם משרד החינוך-שפ”י מיזמים התומכים בהתמודדות מערכת החינוך עם נפגעי טראומה כבר מימי האינתיפאדה הראשונה. מטרתם של מיזמים אלה הוא לקדם מיזמים לאומיים לפיתוח החוסן, מניעת פגיעה פוסט- טראומטית וטיפול בילדים במרחב בתי הספר, סיוע לבני המשפחה, ולא פחות חשוב מכך סיוע לצוותים החינוכיים, כאשר השילוב של כל אלו מוביל לחיזוק החוסן הלאומי. “ככל שיינתנו מענים מניעתיים וגם טיפוליים במרחב הטבעי שבו נמצאים הילדים, החוסן יתחזק ונצליח להחלים טוב ומהר יותר ממצבי מצוקה וטראומה”, מסכמת ד”ר מור, “אם לא נייצר את המענה עכשיו – נתמודד עם בעיות גדולות הרבה יותר בעתיד”.
הכתבה המלאה פורסמה בדה- מרקר. לכתבה המלאה לחצו כאן
