עומר רפאלי, בן 36 ותושב קיבוץ גבולות, עבד עד לאחרונה כמורה לפסיכולוגיה ואזרחות, ומחנך כיתה בתיכון האזורי “נופי הבשור” – התיכון היחידי באזור עוטף עזה שבו לומדים ילדי האזור. מגדיר את עצמו כיום כ”מורה שכול“, לאחר שב-7 לאוקטובר בשבת הארורה הוא איבד 5 מתלמידיו.
“ישבתי עם שלושת הבנות הקטנות שלי בממ”ד, אני ואישתי עם סכינים בידיים”, הוא משחזר. “והטלפון לא הפסיק לרטוט. הודעות מהתלמידים – ‘הבית שלי עולה באש’, ‘עומר תעזור לי’. ואחרי זה – שקט. אתה יושב עם ילדים קטנים, ורק רוצה לצעוק. ואתה לא יכול.”
באותה השבת נרצחו תלמידים שלימד והכיר מקרוב:
ליאור טרשצ’נסקי ז”ל – בן 17 במותו מקיבוץ בארי.
תהל בירה ז”ל – בת 15 במותה מקיבוץ בארי.
עמית גבאי ז”ל – בן 17 במותו מקיבוץ רעים.
נויה שרעבי ז”ל – בת 16 במותה מקיבוץ בארי.
מור מאיר ז”ל – בת 17 במותה מקיבוץ נירים, שלמדה בשכבה בה לימד.
מתוך הכאב – הדרך חזרה דרך תנועה
לאחר השבת השחורה, עומר ומשפחתו הגיעו לאילת. ימים ארוכים במלון, בלי מסגרת, ימים של כאוס. ואז, כמעט במקרה, התחיל לאמן כמה צעירים בלובי עם גומיות ומשקולות.
“כושר גופני תמיד היה המקום הבטוח שלי.” עומר משתף בגילוי לב שהוא מתמודד נפש, שהכושר הגופני תמיד סייע לו בהתמודדויות עם החרדות והפוסט טראומה, “כשהתחלתי לאמן – פתאום חזר לי הדופק. ראיתי איך זה מחייה לא רק אותם – אלא גם אותי”.
במקביל בית הספר חזר לפעול עבור התלמידים המפונים, עומר חזר ללמד – אבל הרגיש שהוא לא יכול להישאר. “אני לא מסוגל ללמד מול כיסאות ריקים”, הוא אומר. “איבדתי את הקול שלי. הפכתי להיות אדם אחר”.
עם החזרה לגבולות, עומר לא חזר לבית הספר – הוא המשיך לאמן. הקבוצות התרחבו. מקלט אחד הפך לבית קהילתי.
“ראיתי סבתא בת 70, נערה בת 16, ואבא לחוץ באמצע החיים – כולם מתאמנים ביחד. נוצר קסם.”
אבל היוזמה של עומר לא הייתה מסודרת ומוסדרת, וגם הוא היה צריך למצוא לעצמו פתרון תעסוקתי במקום ההוראה.
חוזרים למסלול – כשהליווי הנכון פותח דלת חדשה
אז הגיע אל תוכנית “חוזרים למסלול” של ג’וינט-תבת ומשרד העבודה, משרד הבריאות, נט”ל ומנהלת תקומה. במסגרת פעילות התוכנית במרכז הצעירים של שדרות פגש את גילי, המאמנת שלדבריו “הצילה לו את החיים”, “אני לא מגזים כשאני אומר – התוכנית הזו והליווי שלה הצילו לי את החיים. הייתי על הקצה. והיא דייקה לי דרך.”
“היא הייתה האדם הראשון ששאל אותי: ‘מה אתה באמת רוצה לעשות?’ ואני לא ידעתי לענות”, הוא מספר.
“לאט לאט היא עזרה לי לפרק את מה שאני אוהב, מה שאני טוב בו, מה שחשוב לי – ופתאום נולד משהו חדש.”
בזכות הליווי, עומר הקים את סטודיו “יותם” בקיבוץ גבולות, על שמו של יותם חיים ז”ל, בן הקיבוץ שנרצח בטבח.
“לא הכרתי את יותם אישית, אבל כששמעתי שגם הוא התמודד עם חרדות ושמצא בכושר עוגן, הרגשתי חובה להקדיש לו את זה. זה מרגיש נכון.”
הסטודיו, שמקדם חוסן על בסיס כושר גופני, הפך לבית עבור עשרות תושבים – מקום שבו תנועה פוגשת החלמה, שבו חוסן נבנה דרך זיעה, נשימה וחיבור אנושי.
עומר לומד היום טיפול בתנועה, שאותם קיבל במסגרת תוכנית החירום להכשרה והשמה של הג’וינט, ונהנה מליווי מקצועי אישי שכולל סיוע רגשי, הכוונה מקצועית ומיצוי זכויות, במסגרת המעטפת שהוא מקבל מהארגון.
אבל אולי הרגע שהכי מגדיר את המסע הזה – היא הודעה אחת שקיבל מאחד המתאמנים, נער צעיר.
“מה קורה? אני מתגעגע. מתי אתה חוזר?”
עומר, בחיוך, שלח את ההודעה לאביו.
והאב השיב: “ בלי צחוק, עומר. הוא בקושי מדבר. אני לא מאמין שהוא כתב לך את זה. אתה הצלת אותו.”
ואולי – גם את עצמו.
לפרטים נוספים ולמעקב אחרי הפעילויות והעדכונים של ‘באלאנס גבולות’, אתם מוזמנים לבקר בעמודי הסושיאל של עומר:
