בתפקידי אני "רגיל" לעבור מזירת אסון אחת לאחרת – מרעידות אדמה בטורקיה ועד הוריקנים בג'מייקה. בכל אסון, בין אם מדובר במלחמה ובין אם באסון טבע, מהירות התגובה היא קריטית וקובעת חיים או מוות;
קיוויתי שמעולם לא אאלץ ליישם בישראל את המומחיות שצברנו מסיוע באסונות מרחבי העולם. גלובליים. האירועים בשנים האחרונות, החל מהשבעה באוקטובר ועד היום, לימדו אותנו רבות על התמודדות עם זירות אסון, והוכיחו שהמציאות הישראלית מציבה אתגר ייחודי.
קו ההגנה הראשון
באירועים רחבי היקף, בטח כאלו הכוללים עשרות זירות במקביל, כוחות ההצלה הלאומיים כמו מד"א או כבאות והצלה נמתחים עד הקצה. בחבלי ארץ מבודדים, בצפון או בדרום, הגישה עלולה להיחסם בגלל הפגזות או נזק כבד לתשתיות. ראינו זאת היטב ביישובים צמודי גדר ובמועצות אזוריות מרוחקות, וגם בזירות נפילה שעשו נזק היקפי נרחב: כשיש נפילה, האמבולנס הראשון עלול להגיע רק כעבור חצי שעה או יותר.
במצבים כאלה, ברור שהקו הראשון של ההגנה הוא לא בהכרח האמבולנס שמגיע מבחוץ, אלא האנשים שכבר נמצאים שם בשטח. אלו שמכירים כל סמטה, יודעים בדיוק באיזו קומה גר הקשיש שזקוק לעזרה, ומי מהשכנים סובל ממוגבלות. בלעדיהם נוצר ואקום מסוכן ברגעים שבהם כל שנייה היא קריטית.
המענה: הפיכת מוטיבציה מקומית למיומנות מקצועית
מתוך הניסיון שלנו עם אירועי חירום, זיהינו את הצורך בחיזוק היכולות ומהירות התגובה של מערך החירום המקומי ברחבי הארץ. מיד לאחר ה-7 לאוקטובר, יחד עם משרד הבריאות ומרכז השלטון המקומי, התחלנו לפעול לטובת בנייה ושדרוג של כיתות הכוננות הרפואיות וצוותי הסע"ר (סיוע עצמי ראשוני), על ידי הכשרות ייעודיות ואספקת ציוד טקטי של חילוץ, הצלה ורפואה לצוותים, ציוד שמותאם למציאות שבה אי אפשר להגיע עם רכב לכל מקום. כל זה התאפשר תודות לתמיכה מצד הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה,(JFNA) קרנות ותורמים נוספים.
פיתחנו תיקים ייחודיים שמשלבים ציוד רפואי מתקדם (ALS ו-BLS) יחד עם כלי פריצה וחילוץ, הכל בנוי לנשיאה על גבם של המתנדבים ותפעול מהיר.
את הציוד וההכשרות קיבלו מתנדבים מהקהילה, אנשים ללא ניסיון ואנשי מקצוע שעברו הכשרות לטיפול בחירום, דוגמת רופא שיניים שאולי לא רגיל לעסוק בהצלת חיים אבל יכול לקבל הכשרה נוספת לשם כך. בתחילה פעלנו בפריפריה הגיאוגרפית של ישראל, ביישובים יהודים, דרוזים, בדואים וערבים. באותם ישובים המרוחקים שלא התפנו עם פרוץ המלחמה והאירועים.
לאורך הזמן ועם ההתפתחות האירועים וההבנה שהאתגר הוא לא רק גיאוגרפי אלא גם האפשרות של פגיעות נרחבות והרסניות. פעלנו במרץ ועדיין פועלים לצייד ולהכשיר כמה שיותר כיתות וצוותים.
ראינו את חשיבות הצוותים הללו במג'דל שמס, ביישובי הגליל המזרחי, בטמרה ולאחרונה בדימונה וערד. באירועי חירום שלצערנו, היה בהם אובדן חיים יקר. ראינו את הצוותים הללו ראשונים לזירה, מעניקים סיוע ומצילים חיים. הם הראשונים להגיע לזירה והאחרונים לעזוב אותה.
השינוי שעובר מערך החירום המקומי הוא דרמטי, כפי שמראים הנתונים הבאים:
- כיתות כוננות: אם לפני המלחמה היו בישראל כמה עשרות בודדות של צוותים כאלה, כיום פועלים למעלה מ-900 צוותי חירום, מוכשרים ומצוידים ברחבי הארץ, שהג'יונט, לצד ארגונים אחרים, סייעו בהקמתם. זה מעיד על ההבנה שתושבים יכולים להיות גורם משמעותי בבניית הביטחון בקהילות שלהם.
- רשויות וצוותים: סייענו ל-152 רשויות מקומיות ואזוריות והכשרנו 482 אנשי צוות חירום.
- ציוד מציל חיים: חילקנו למעלה מ-655,000 יחידות של ציוד טקטי ורפואי מתקדם.
מה שתופס למקומי עובד גם באוניברסלי, ולהיפך
הפעילות האינטנסיבית של השנים האחרונות חייבה את ההתאמות לייחודיות הצורך הישראלי. תובנות העומק מהניסיון הזה, מצטרפות לתובנות שהיו עוד לפני המלחמה וילכו איתי בכל פעילות אחריה:
- השכן שלנו הוא הראשון להגיע, וכדאי שהוא ידע מה הוא עושה: התפיסה שהמגיב הראשון הוא האדם שנמצא לידך היא אוניברסלית. בטורקיה ראינו שכנים חופרים בידיים כדי לחלץ לכודים עוד לפני שהגיע צוותי החילוץ הראשונים. התפקיד שלנו הוא לוודא שהמקומיים מצוידים בידע ובכלים לפעול בעצמם.
- ציוד ויכולת בונה תחושת מסוגלות: תושבים ביישובים שונים, בין אם היו מפונים ובין אם לאו, מציינים שוב ושוב עד כמה תחושת הביטחון האישי במציאות הלא יציבה שלנו היא קריטית. הידיעה שיש ביישוב יחידת חירום רפואית (כמו שהקמנו בחורפיש) או צוות מצויד היטב, היא מרכיב קריטי בחוסן. לתחושת הבטחון של התושבים, וגם לתחושת המשמעות של צוותי המתנדבים, שהם תושבי אותם קהילות. הידיעה שיש להם היכולת לפעול בעת הצורך ואת הכלים והידע המתאימים לכך, משפרים את החוסן ואת היכלת להתמודד עם כל אירוע שלא יבוא.
- סולידריות אזורית כרשת ביטחון: מעבר למענה המקומי, המודל הזה מייצר רשת ביטחון רחבה ועמוקה בהרבה, שמצליחה לחבר בין קהילות ואזורים שונים ברגעי האמת. הסולידריות החברתית הזו אינה תיאורטית: ראינו את זה כשצוותים ממג'דל כרום זינקו לסייע בשפרעם, וכשחובשים מצוידים מהיישובים הבדואים מסביב לדימונה קפצו ללא היסוס לסייע בעת נפילת הטיל האיראני. השותפות הזו, בין קהילות מגוונות הפועלות כתף אל כתף, לא רק שמחזקת את החוסן החברתי, אלא מרחיבה משמעותית את יכולת התגובה האזורית בחירום – גם באירועי שגרה מורכבים במרחב שבין היישובים.
הבסיס לביטחון של כולנו
שדרוג היכולות, ריענון הציוד וההכשרות לצוותים נמשכים ברצף גם היום, מתוך ההבנה העמוקה של כל הגורמים הרלוונטיים שמכירים בכך שהמערך הזה הוא חלק בלתי נפרד וקריטי ממענה החירום הלאומי. אין תחושת שליחות גדולה יותר מלראות את ההכרה הגוברת בחשיבותם של הצוותים הללו כאן, בבית. אני מקווה ומאמין שימשיכו להשקיע, לחזק ולטפח את המודל הזה שנים קדימה.
מערך שכזה הוא גוף חי, וכדי שהוא ישמור על האפקטיביות שלו לאורך זמן, אנחנו נדרשים ללמוד, להתעדכן ולהשתנות ללא הרף אל מול האתגרים המתפתחים בשטח. רק באמצעות שימור קפדני של רמת כשירות גבוהה, הכשרות רציפות למתנדבים ואספקת ציוד מתקדם ומותאם, נבטיח שהצוותים הללו יישארו חדים, מוכנים ורלוונטיים לטווח הארוך – מול כל תרחיש שלא יבוא, על מנת לתת את המענה המקיף והנדרש בעת אירועי חירום.
