לאחרונה הייתי אמונה בג’וינט-אשל על הפקת כנס בנושא ‘נשים בזיקנה – מחשבות מסלול מחדש’. הכנס עסק באפשרויות, באתגרים ובצמתים שבין נשיות להזדקנות, והוא התקיים בשותפות עם “עמותת נשים לגופן” ו”מגדל” חברה לביטוח.

בעקבות הכנס ולקראת יום האישה הבינלאומי שיחול ב-8 במרץ, אני מוצאת עניין גובר בנושא, בשל היותי אישה שנמצאת בין היתר בעשור השישי לחיי.

כמה דומה או שונה הזדקנות הנשים לעומת הזדקנות הגברים?

האם יש צורך בשירותים אחרים לגברים ונשים?

מה ההזדקנות עושה לי כאישה?

האם יש צורך להתייחס מגדרית להזדקנות?

אין לי תשובות לכל השאלות, אך אני חושבת שחלק מהמסרים שאנו מקבלים מהחברה הם מסרים גילניים כלפי זיקנה בכלל וכלפי נשים זקנות בפרט, ואני אישית מכנה זאת כגילנות תלת ממדית או משולשת ואסביר:
גילנות מוגדרת כאפליה על בסיס גיל. יש גילנות של צעירים כלפי זקנים המתגלה בתפיסה ש”העולם שייך לצעירים”, יש גילנות של זקנים כלפי צעירים שחושבים למשל: “מי אתה (הצעיר), שתקבע אם לקבל אותי לעבודה או לא”, ויש גילנות של הזקנים כלפי עצמם המתקיימת בעקבות הפנמת המסרים של החברה כלפיהם.

יחס החברה לזיקנה מתבטא גם בשפה – לא צריך להרחיק לכת, אלא מספיק להתבונן בשורש המילה זקן והטיותיו, ובריבוי המילים הנרדפות לו שאמורות לעקוף אותו כמו: הגיל השלישי, גיל הזהב, מבוגרים, אזרח ותיק וכו’.

בהשוואה בין גברים לנשים קיימים נקודות דמיון ושוני באשר לצורכיהם בגיל זיקנה. באוכלוסייה הכללית שיעור הנשים והגברים בחברה דומה, והוא עומד על 50% נשים ו50% גברים. אמנם עם העלייה בגיל שיעור הנשים גדל, וכשמגיעים לגיל 90 שיעור הנשים עומד על 70%.

אתגר ההזדקנות טומן בחובו משמעויות רבות: איך משמרים בריאות, מטפחים משמעות וחוסן כלכלי ליצירת הזדקנות מיטבית ומוצלחת.
כאשר באים לבחון ממדים שונים של הזדקנות של נשים אל מול גברים, יש הבדלים אובייקטיביים:

חוסן כלכלי

השכר הממוצע של נשים במשק נמוך משל גברים, רבות מהן עובדות בחלקיות משרה, הן גם פורשות מעבודה מוקדם יותר ולכן אינן מספיקות לצבור מספיק משאבים כלכליים לימי הזיקנה. בנוסף לכך תוחלת חייהן גבוהה יותר משל הגברים. המשמעות היא שמבחינה כלכלית, אישה נאלצת להסתדר יותר שנות חיים לאחר הפרישה עם פחות משאבים כלכליים.

בריאות ומחלות כרוניות

נשים מדווחות יותר על מחלות כרוניות לעומת גברים. בנוסף נשים עלולות ללקות במחלות המאפיינות בעיקר נשים, כגון: סרטן השד, מחלות ותסמינים הקשורים לעצמות כמו אוסטאופורוזיס, וכדומה.

שינויים פיזיולוגיים

נשים רבות מגיעות לגיל הפרישה לאחר עשור במהלכו חוו שינויים פיזיולוגיים משמעותיים עקב גיל המעבר. יש לזכור שגיל המעבר הוא תהליך טבעי של מחזור החיים הנשי, שאנחנו עוברות באמצע החיים, בו חלק מתפקידנו הנשי מסתיים. עקב כך נשים רבות חשות שהן “מאבדות” את כוח המשיכה שלהן ואת מיניותן. לתקופה זו משמעות גופנית, אך גם רגשית ונפשית המביאה נשים רבות להסתכל על הפרישה בפרט ותהליך ההזדקנות בכלל באופן שונה מזה של גבר.

קשרים חברתיים ומשמעות

נשים גרות לבדן פי 2 מגברים. נתון זה משפיע על שיעור הנשים המדווחות על תחושת בדידות גבוהה הרבה יותר מגברים. קשרים משפחתיים וחברויות חיוניים לבריאות הנפשית והפיזית. הקשרים עם הנכדים משפיעים לטובה על תחושת הרווחה הכללית, הזהות החיובית ושביעות הרצון מהחיים. אך מצד שני כאשר אישה פורשת לגמלאות, ילדיה מצפים שהיא תיהפך לבייביסיטר או למטפלת של הנכדים, ועליה ללמוד לשים גבולות.

הכנס שקיימנו לאחרונה הציף אצלי את השאלה – האם נכון לפתח הסתכלות מקצועית ייעודית רק לנשים? או שמא נכון יותר לשמור את ההסתכלות האוניברסלית שבה השירותים שלנו מאפשרים לכל אדם לקחת בהם חלק?
אינני חושבת שיש תשובה חד-משמעית, אך דווקא ביום זה, שבו אנו מציינים את יום האישה הבינלאומי, ראוי לעסוק גם בנשים שעברו את גיל 60.

הייתי רוצה שאיכות חיים מיטבית בתקופת הזיקנה תימדד לא באמצעות המראה או הגיל הכרונולוגי אלא בתוכן ובמשמעות שהאישה יצקה בחייה ועל החותם, הכוח וההשראה שהיא מעוררת.
אישה שזמנה מלא בפנאי משמעותי, בתעסוקה, ברשתות חברתיות פרונטליות ואינטרנטיות, ששומרת על קשרים חברתיים משמעותיים, שתזונתה בריאה ומשולבת בפעילות גופנית, והיא מוצאת דרכים יצירתיות לתרום לקהילה ולחברה.

נעמי קרן, מנהלת פיתוח ידע ולמידה, ג'וינט-אשל
נעמי קרן, מנהלת פיתוח ידע ולמידה, ג’וינט-אשל

נראה כי יש עוד כברת דרך עד שיתחולל השינוי בחברה וההזדקנות, ופרט של האישה, יתקבל כתהליך טבעי ומבורך המעיד על צמיחה, התפתחות, גדילה וניסיון חיים.
יש לשאוף לשינוי תודעה שישפיע על יחס החברה לזיקנה וישבור סטיגמות בנושא גילנות.

ואולי עוד יבוא יום שהביטוי ‘הרווחתי את קמטיי ביושר’ יהיה רווח גם מבחינת תפיסת החברה את האישה וגם את התפיסה הפנימית והחיצונית של האישה כלפי עצמה.