האם הקורונה זימנה לנו פרישה? | מאת ורדית יצחקי ליבוב

האם הקורונה זימנה לכולנו פרישה?

השאלה הזו מעסיקה אותי מאוד מאז התפרצות המגפה.
אני, כמנהלת תוכנית למבוגרים העצמאים בג’וינט-אשל, שעובדת עם הצוות שלי להוביל שינויים, לתכנן ולהפעיל תוכניות התערבות – נמצאת כמו כולנו בתקופה של שינוי משמעותי וצורך בהשתנות מהירה.
ואני שואלת את עצמי: איך השינויים משפיעים עלינו בני האדם בכלל או לחילופין מה כוחנו בהתמודדות עם השינוי?

מסתבר שלא פשוט לעבור שינוי! גם לאנשים המבוגרים וגם לי כעובדת בארגון וכאדם שחי בחברה.
לא פשוט לצאת מאזור הנוחות, מהמקום בו הכול מוכר ובטוח ולייצר מציאות חדשה.

לאחרונה, בזמן שאני מתארגנת לעבודה, שהפכה ברובה לעבודה מהבית, אני חושבת על בני ה-60+ שפורשים או מופרשים מהעבודה (כחלק משגרת החיים) ועל אלו שפרשו לאחרונה (לפני הקורונה או בעקבותיה). על הקימה שלהם בכל בוקר, על התמודדותם עם שאלות כמו: למה לקום? למי לקום?
המחשבות שלי נודדות גם לאותם זקנים, אולי אלמנים ואלמנות, שנמצאים ימים שלמים לבדם בבית וצריכים בכל יום מחדש, להתלבש ולנהל את חייהם, וגם בקרבם ודאי עולות השאלות למה? למי?
מנין וממי הם שואבים את הכוחות?

בשבועות הראשונים לפרוץ המגפה, התחיל אצלי שינוי: הייתי חדורת מוטיבציה ואמונה. היו לי את כל האנרגיות האפשריות להתנהג אחרת במציאות משתנה, אפילו התעמלתי 3 פעמים בשבוע. אבל לאחר תקופה משהו קרה – המציאות המשתנה התמשכה לה, הפכה ליותר ויותר ארוכה, ומטבעה הפכה להיות השיגרה, ואני חזרתי לדפוסי ההתנהגות המוכרים לי – יותר עומס בעבודה, והזנחה של שגרות מקדמות אורח חיים בריא.
התקשיתי להתמיד בשינוי ההתנהגותי ולהיאחז בו (אומרים שצריך 100 ימים כדי להשלים שינוי… האומנם זה מספיק?!).

ההתנסות הקטנה והפרטית שלי מעוררת אצלי את השאלה על היכולת להוביל שינוי אצל אחרים במקום שיכול להיות קשה גם לנו בעצמנו.
ובכלל אני מפליגה במחשבות מקצועיות על הכלים ועל עוצמת ההתערבות שאנו מפעילים בתוכניות שונות, ומכאן באופן ישיר גם לתחום עיסוקי כיום.

אני מצליחה להקביל בין הקורונה לבין הפרישה במדינת ישראל, ואסביר: גורם שאיננו אתה (אדם או נגיף), מפתיע בהחלטה לשבש לך את שגרת החיים, ולמעשה לשתק אותך מכל המוכר והקיים, באופן שבו אתה עלול לאבד משמעות, חוסן כלכלי, קשרים חברתיים ועוד.

בחודש מרץ 2020 הוצאנו כולנו לפרישה!

תחשבו על זה רגע, על התחושה בזמן הבידוד, הסגירות בבית, חוסר הוודאות, חוסר המשמעות, הפחד מהלא נודע – זה בדיוק מה שההבניה החברתית במדינת ישראל גורמת בכל שנה ל- 60 אלף איש פורשים מהעבודה לחוש.
חלק מהאנשים חולמים על הפנסיה, מפנטזים מה הם יעשו בחופש הלא נגמר שיגיע, אבל כמה מהאנשים באמת מיישמים ומצליחים להתמודד עם הזמן הבלתי מוגבל ועם אינסוף המחשבות?

בשביל אדם שכל חייו קם בבוקר לעבודה – פרישה היא שינוי מאוד רציני.
בשביל כולנו להפסיק לעבוד או לחילופין לעבוד מהבית – זה שינוי משמעותי.
להסתובב בחוץ ולראות שענפי המסחר, הספורט והתרבות סגורים – זה גם שינוי רציני.
לאדם הפורש התפנה זמן להסתובב בחוץ, אבל הוא עלול לחוש סגור, שהוא כבר לא שייך משום שאף אחד כבר לא צריך אותו (אולי חוץ מהילדים שצריכים שהוא ישמור על הנכדים).

יכול להיות שתאמרו שיש הגזמה בדבריי….מציעה מכם להיזכר איך הרגשתם ב- 15/3/20 עת הוכרז על סגר במדינת ישראל מפאת התפרצות הנגיף.

עבור רוב האנשים פרישה מעבודה היא שינוי מורכב שמתייג את האדם מפרודוקטיבי ללא פרודוקטיבי – תיוג שאינו עומד בקנה אחד עם הפוטנציאל של האדם, יכולות התפקוד שלו  והרצון שלו – כי לרוב אפילו לא שואלים אותו אם הוא מעוניין לפרוש, אלא פשוט מודיעים לו ומחליטים בשבילו. ואולי זהו הרגע שמתחילה הלגיטימציה לתפיסה של פטרונות ולמיתוג הזיקנה כחולשה ומסכנות.

התובנה העיקרית שלי מהקורונה היא שיש דברים שלא ניתן להבין עד שאתה לא חווה אותם בעצמך.

כך הבנו בתהליך הפיתוח של התוכנית מרכזי אפ 60+, מרכזי הכוונה וצמיחה לאזרחים ותיקים. הבנו שבתהליך ההכנה לפרישה יש דברים שאינם נתפסים ומובנים עד שלא נמצאים במצב של פרישה באמת.
לכן בנינו כלי התערבות שונים: 1. לאדם בעודו עובד – לפני שפרש,  ו2. לאדם שכבר פרש.

ואם יש אמת בדבר, אז מה נאמר על להיות זקן?
האם אנחנו, שעוד לא הזדקנו, יכולים להבין מה עובר על האדם הזקן?
אילו מחשבות מעסיקות אותו?
עם מה הוא קם בבוקר ועם מה הוא הולך לישון?

אני מניחה שיש שיאמרו שנכון הדבר לכל תקופת חיים – גם לגבי ילדים ונוער, גם למבוגרים וגם לכל תחום אחר בחיים כמו תעסוקה, הקמת משפחה וכו’. ההבדל הוא שילדים ונוער כבר היינו, וזקנים עדיין לא…