העבודה על הזהות היא אחד האתגרים הגדולים בעבודה עם צעירים עם מוגבלות. הם והוריהם רוצים שהם יהיו “כמו כולם”, אבל בלי להכיר את פיסת הזהות הזו ולאמץ אותה, אי אפשר למצות זכויות ולקבל את כל התנאים להצלחה.
ישבתי שם וחשבתי לעצמי שזה אולי הדבר הכי חשוב שעשיתי עד היום. יכולתי לראות את הגלגלים בראש שלהם מסתובבים, את האסימונים נופלים, את חלקי הפאזל מתחברים. כן, יש להם מוגבלות, והיא יכולה גם להוות מקור לכוח.
הקבוצה הייצוגית של משתתפי התכנית, צעירים בגילאי 18-21, הייתה שותפה לכמה מאמצים של מטה התכנית וסיפקה לנו לכל אורך הדרך את נקודת המבט שלהם. כשבאופן טבעי חלקנו איתם גם את הקמפיין הדיגיטלי שהחלטנו להוסיף למאמצי הקידום וביררנו איתם מה התכנים שבעיניהם צריכים לעלות וכיצד יוכלו לקחת חלק בשיווק שלהם, הבנו שהעיניים שלהם נתקעו על הכותרת – “לצעירים עם מוגבלות”.
“אנחנו? מוגבלות? לי יש רק לקות (למידה), אין לי מוגבלות!”, “אני לא הייתי רוצה להשתתף בתוכנית לצעירים עם מוגבלות”…
העמיתה שלי ואני הסתכלנו אחת על השנייה. אבל… יש להם מוגבלות, הם מקבלים התאמות, הם אושרו בוועדות, הם אובחנו בכל מה שמזכה אותם בהשתתפות בתכנית.
ביקשנו להקדיש לנושא את הפגישה הבאה, ובה הם פגשו את נציגת נציבות שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות וגם אישה עם לקות למידה מורכבת שסיפרה להם על תפיסתה את עצמה כאשה עם מוגבלות ועל הכח שההכרה במוגבלות מאפשרת לה. על היכולת לדרוש ולקבל את מה שהיא זקוקה לו על מנת “להיות כמו כולם”, על ההבנה של הסביבה שמתאפשרת בזכות ההכרה הזו.
והם התחברו. והזדהו, וחלקי הפאזל התחברו. הם סטודנטים, צעירים מוכשרים, עובדים שמגששים את דרכם בעולם העבודה החדש, הם תושבים והם חברים, ויש להם מוגבלות. ועכשיו הם יכולים לצאת לעולם ולהסביר מה הם צריכים, ומה יש להם לתת, במה הם טובים ובמה הם זקוקים לעזרה.
העבודה על הזהות היא אחד האתגרים הגדולים בעבודה עם צעירים עם מוגבלות. הם והוריהם רוצים שהם יהיו “כמו כולם”, נלחמים על השתלבות בגן כללי, בבית ספר כללי, בחוגים, בתנועות הנוער, במכינה הקדם צבאית, בצבא, באוניברסיטה. אבל בלי להכיר את פיסת הזהות הזו ולאמץ אותה אל הזהות המלאה, המורכבת מכל כך הרבה תפקידים ומעגלים ורכיבים, אי אפשר למצות זכויות ולקבל את כל התנאים להצלחה.
בתכנית אחרת זיהינו שהצוות חושש לדבר עם הצעירים על המוגבלות ובעוד תכנית זיהינו שכאשר הצעירים סיפרו לקבוצה על המוגבלות שלהם- הקבוצה קיבלה אותם טוב יותר והחוויה שלהם היתה חוויה של שייכות. במקרים בהם הצעירים לא חשפו את המגבלה שלהם- הם כמעט תמיד לא הצליחו להשתלב ונשרו.
לא מזמן חברה הציעה לי להיעזר בארגון מסוים סביב נושא שאני מתלבטת בו, עניתי לה שאני לא פונה לארגון כי אני לא רוצה שהסוגיה הזו תהפוך לחלק מהזהות שלי. באותו רגע הבנתי שאני לא שונה מהצעירים שישבו במעגל באותו יום. הזהות שלנו היא אתגר מתמשך ולא משימה. היא דרך, לא תוצאה.
כל הכבוד לך יפעת על הסנטימנט החשןב והנכון