כאחות מומחית קלינית בגריאטריה וכמנהלת תוכנית משגב אני רגילה לטפל באוכלוסייה מאוד ספציפית של אנשים מבוגרים – אוכלוסיית הזקנים השבריריים. אלה הם הזקנים החווים ירידה באחד או יותר מהתפקודים הפיזיים, הנפשיים והקוגנטיביים אשר עלולים גם להידרדר בתפקוד החברתי.

בנוסף מתוקף תפקידי כאחות, זמן ההתערבות שלי הוא תמיד בשלבי חולי ומשבר, כך שלא קורה שזקוקים לי כשמרגישים טוב.

עם פרוץ נגיף הקורונה בישראל וקיומו של הסגר הראשון העברנו את פעילותם של מרכזי השיקום הפיזיים (משגב) לשירות של שיקום מרחוק. זאת היתה הצלחה מפתיעה וגדולה. בעקבות ההצלחה הזו החלטנו בזמן הסגר השני, בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2020, לנסות לעבוד מרחוק עם אוכלוסייה נוספת אחרת של זקנים – אוכלוסיית המבוגרים העצמאים.

הדרכות מקוונות
הדרכות מקוונות

לצורך זה חברנו לתוכנית אפ 60+ והתחלנו להפעיל קבוצות מקוונות לאוכלוסיית המבוגרים העצמאים במטרה לשמר ולשפר את תפקודם הקיים.

אנשי המקצוע ממרכזי השיקום שלנו, שכאמור מורגלים לעבוד עם אוכלוסיית הזקנים השבריריים, הפעילו הפעם קבוצות וירטואליות לשימור תפקוד קוגניטיבי פיזי לאוכלוסיית המבוגרים העצמאים. חלק מהמנחים כבר היו מנוסים בשיטה של לימוד מרחוק ולחלקם הייתה זו הפעם הראשונה במובנים רבים: פעם ראשונה בהדרכה מרחוק, בעבודה עם קבוצה גדולה בת עשרות אנשים ובעבודה עם אוכלוסייה של מבוגרים עצמאים שאינם זקוקים לטיפול.

הקבוצות פעלו במשך חודשיים והשתתפו בהן מאות משתתפים.

אני הצטרפתי לרוב הקבוצות כדי להכיר וללמוד על האוכלוסייה החדשה וכדי לתמוך במנחים.
זאת היתה חוויה מעניינת בהרבה מובנים, בעיקר בחשיפה לאוכלוסייה אחרת.

למדתי לא מעט מהמפגשים האלו, למשל: כמה חזק ומשמעותי אצלם נושא השפה – באופן אישי זהו קושי איתו אני מתמודדת בחיי היום-יום כי עברית איננה שפת האם שלי.

נפגשתי עם אוכלוסייה דעתנית שאיננה מוכנה להיקרא זקנים אלא אזרחים ותיקים. חשובה להם מאוד הטרמינולוגיה. למשל, אין מדברים איתם על חולי, אלא מדברים בריאות.

מדובר באוכלוסייה שרובה כמעט איננה סובלת מבעיות בריאות והם גם ציינו שאינם מעוניינים לשמוע על המטופלים הגריאטרים, כי זה מפחיד אותם…

בפעמים הראשונות כששמעתי אותם, הגישה שלהם הפריעה לי מאוד, וחשבתי שחלק מתפקידנו כאנשי מקצוע הוא להכין אותם לתהליך ההזדקנות כי הרי ידע זה כוח.

בנוסף במפגשים אלה היה מאוד חשוב צורת הלבוש של המנחה והסביבה שהוא נמצא בה. אוכלוסיית המבוגרים העצמאים לא רצתה שנעלה לשידור במדים או בחלוקים ולא רצתה לראות בסביבתנו מיטות טיפול או כל רכיב אחר שיכול לרמז על חולי, טיפול או בית חולים.

הדרכות מקוונות
הדרכות מקוונות

זה היה מאתגר מאחר שהמנחים העבירו סדנאות במשך יום עבודה מתוך מרכזי השיקום שהם עובדים בהם.
הופתעתי מאוד מהצורך של הפעילויות האלה ומהביקוש, ועוד יותר הופתעתי מחוסר הסבלנות שגילו במקרה שהתחלנו באיחור קל, מהדעתנות שהפגינו בשיחות הצ'אט כשהעירו על אופי הפעילות: אם היא קשה מדי, קלה מדי, בכלל לא מעניינת ומתי הם ישמעו משהו חדש…. וההפתעה הטובה ביותר היתה שבזמן המפגשים קיבלתי הדרכה מהמשתתפים עצמם, שמיוזמתם הסבירו לי על שימוש בזום ועל פתרון בעיות טכניות.

אולם אט-אט הבנתי שעצם העניין הוא באופן הנגשת המידע ושהכול תלוי בשינוי הסמנטיקה ובשינוי נקודת המבט והאופן שאנו בוחרים להציג להם את המידע. כך, במקום לדבר איתם על טיפול, אז אפשר ורצוי לדבר איתם על מניעה, ובתוך כך להציג להם את כל התופעות הקשות שעלולות להתרחש לעתיד לבוא.

נקודות האור העיקריות וההנאה שלי במפגשים היו בעיקר בתחילת הפעילות ובסופה: בתחילת המפגשים התקיים שיח עם המשתתפים שהתכנסו כרבע שעה לפני תחילת הפעילות. בזמן זה הם דיברו איתי על האתגרי הקורונה על הבדידות שהם חווים, הדאגות, הצורך שלהם להיפגש ככה כל יום. הם סיפרו שהם מקבלים את ההקלטות של השיעורים ועושים אותם שוב בערב. לפעמים לא התערבתי ורק הקשבתי לשיח ביניהם שהיה מרתק.

ובסוף כל שיעור התרגשתי כשעשרות משתתפים אמרו תודה רבה, היה שיעור מעולה, מתי השיעור הבא? והאם נקבל קישור?

בעבורי פעילויות אלה היו הזדמנות להיפגש ,להיחשף ולהכיר אוכלוסייה חדשה שגרמה לי לחזור ולחשוב שוב על עולם הזיקנה ועל התפיסות הטיפוליות שלי כאחות וכמפתחת שירות במרכזי השיקום הגריאטריים – משגב.

כאמור, עד אז חשבתי שאני עובדת בגישה של תפיסת האדם במרכז בדגש על wellness והוליסטיות ופחות מתמקדת בחולי. אולם המפגש עם אוכלוסיית המבוגרים העצמאיים גורם לי להרהר ולשאול את עצמי האם זה באמת כך. אמנם אני יודעת ובטוחה שהטיפול שמרכזי השיקום מעניקים לזקן הוא מצוין, אך יחד עם זאת יש לנו עוד הרבה מה ללמוד על זיקנה, הזדקנות, זקנים ועל הדרך הנכונה ביותר לטפל בהם.