‘התחדשות עירונית’ היא שם כללי לתהליך בו אזור עירוני המדורדר ברמה כלשהי – מבחינה פיזית, חברתית או אחרת, משתקם וחוזר להיות חלק מרקמה עירונית בריאה.

במדינת ישראל יש מחסור מובנה בקרקע לבניה בגלל גודלה הקטן והאוכלוסייה הגדולה, שצומחת כל הזמן בקצב הגבוה משמעותית מכל מדינה אחרת בOECD. במקביל, בישראל יש מאות שכונות, לרוב שכונות עוני, שנבנו על ידי גורמים ממשלתיים וציבוריים בשנות ה-50 ועד 90 באיכות בניה נמוכה ובצפיפות נמוכה.

מפגש בין שתי התופעות האלו מייצר תפיסה שאומרת שיש להרוס את הישן המוזנח, לבנות במקומו חדש, תוך ציפוף בינוי כך שאוכלוסיית השכונות תגדל עד פי 5 ואף 6 (תלוי בערך הקרקע) בכל שכונה ושכונה. תהליך זה, המכונה התחדשות עירונית ומקודם בימים אלו על ידי מוסדות תכנון ובניה בישראל, ייצור כאשר יתממש, שינוי פיזי מרחיק לכת משכונות המאופיינות במבנים נמוכים לשכונות מגדלים.

אבל ההתחדשות העירונית יכולה להיות בשורה חברתית לאוכלוסיות מוחלשות בישראל, המתגוררות לרוב בשכונות המיועדות להתחדשות עירונית.

בעשור האחרון מתפרסמים מחקרים רבים ומגוונים (Raj Chetty , Eric Chyn ונוספים) המצביעים עד כמה סביבת מגורים שבה גדל הילד משפיעה על המוביליות החברתית של אותם הילדים בבגרותם. מחקרים אלו מבוססים על נתונים מנהלתיים מגוונים שנאספו לאורך כמעט שלושה עשורים על עשרות אלפי ילדים, בעיקר בארה”ב.

יאיר קמייסקי
יאיר קמייסקי

החוקרים שמו לב שבמשפחות עניות שהגיעו להתגורר באופן מקרי בשכונות יותר מבוססות, הילדים הצליחו לשפר את חייהם באופן מובהק בכל הפרמטרים מקבוצות ביקורת של ילדים שהמשיכו להתגורר בשכונות עניות. לראשונה ניתן היה לאמת באמצעות מדדים קשיחים ונתונים את הדבר שכולנו יודעים באופן אינסטינקטיבי – סביבת המגורים היא הכוח המעצב ביותר של ילדינו. זה לא מקרי שכולנו רוצים, ואם ניתן לנו אנחנו בוחרים, לחיות בסביבת מגורים טובה ואף מוכנים לשלם הרבה לשם כך.

מכאן החוקרים הגיעו למספר מסקנות אופרטיביות: המרכזית בהם אומרת שאם נצליח ליצור שכונות הטרוגניות מבחינת אוכלוסיות, חלשים וחזקים יותר, ביחס של כ20%-25% חלשים והשאר חזקים יותר, נוכל ליצור מנגנון טבעי המאפשר מוביליות חברתית כלכלית עבור אוכלוסיות חלשות ובכך לשבור באפקטיביות רבה את “הרצפה הדביקה”, אותו מנגנון ארור שמקבע את העוני והנכשלות הבין דורית. יתרה מכך, זה יאפשר גם לאוכלוסיות חלשות לזכות לאריכות חיים טובה יותר בכל המובנים, לא רק לבסס עתיד טוב יותר לילדים.

ההתחדשות העירונית יכולה להיות בשורה חברתית גם עבור אוכלוסיות חלשות יותר. נכון להיום כמעט כל תהליכי התחדשות עירונית שהושלמו בישראל (שכונות דרום וצפון תל אביב וקטמונים בירושלים) לא טיפלו בבעיות חברתיות-כלכליות, ובפועל דחקו את האוכלוסיות החלשות מחוץ לשכונות המתחדשות (מנגנון הידוע בשם Gentrification). בכך מנעו כמעט כל אפשרות לנצל את ההזדמנויות שנוצרה. אסור שתהליכי התחדשות עירונית לא יתייחסו לנושא זה בעתיד הקרוב והרחוק.