דמיינו שאתם הולכים ביום שמש חם, בשביל ללא צל ואתם מנסים להגיע לאנשהו – לעבודה, למכולת, לאסוף את הילדים מבית ספר. אתם הולכים ברגל, נאבקים באגלי הזיעה המצטברים על המצח, פתאום, משום מקום, אתם נתקלים בחומה. חומה גבוהה ורחבה. עשויה לבנים לבנים, שלא ניתן לראות את הצדדים שלה.

אתם רוצים לעבור, אתם צריכים להגיע לעבודה או לילד שממתין לכם, אבל אתם עומדים מול חומה ואין לכם מושג איך לעבור אותה. כך מרגיש אדם שמתמודד עם חובות.

בין אם זה אדם שהרגע קיבל את המכתב שכתוב בו "ההגבלה תיכנס לתוקף בתוך 30 יום אלא אם כן ישולם מלוא החוב בתיק .. ". (וכמובן נשאלת השאלה מה הוא הצליח להבין מהמכתב? ומדוע צריך להיות משפטן מומחה כדי לקרוא ולהבין אותו?) ובין אם זה אדם שכבר נגרר כמה שנים טובות בתוך הליכים משפטיים, עיקולים והגבלות, מבלי לראות את האופק.

כך הוא למשל הסיפור של משה, בחור צעיר בן 26 מדימונה, שליוותי בשנים האחרונות, במסגרת תפקידי הקודם בג'וינט, כרכזת בית המשפט הקהילתי בבאר שבע.

היו למשה חובות לחברות סלולר, לבנק, למכולת השכונתית. הוטל עיקול על רישיון המשאית שלו, על המשכורת, ועל חשבון העו"ש שלו. כמעט בין לילה, הוא מצא את עצמו, ללא יכולת לעבוד, לפרנס את משפחתו הקטנה – אשתו ובתם התינוקת, וללא שום יכולת להחזיר חובות.

כמה ימים לאחר שהצלחנו סוף סוף להביא להסרת העיקולים על המשכורת של משה, היתה תחושה שמשהו זז, שיש איזה סולם לטפס עליו,  ואז – אני מקבלת טלפון בהול מאשתו של משה:

הגיעו שוטרים, לקחת את משה למאסר. אני שואלת – מה? למה?

מסתבר שהיו עוד כמה חובות שהצטברו להם, אחד מהם היה קנס פלילי מלפני כמעט עשור, מהתקופה שמשה היה נער, 500 ש"ח שלא שולמו וטפחו וצברו ריביות והפכו לפקודת מאסר מתקתקת, והנה – הגיעו שוטרים לבצע את הפקודה.

בנקודה הזו, לא רק משה ואשתו הרגישו שאין מוצא, שהחומה מצמיחה גבהים חדשים רק כדי שלא יוכלו לעבור אותה, אלא אפילו אני, עורכת דין, מלווה אנשים בתחומים של מיצוי זכויות וחובות, מכירה היטב את החוק, בקיאה בנבכי הבירוקרטיה, כמעט התייאשתי. כמה גרועה היתה התחושה שאין אף אחד מאחורי החומה הזו. אין מישהו ששומע, שרואה, שמכיר במאמצים שמושיט יד ומסייע להתקדם.

וגרועה ממנה, זאת ההבנה שהסיפור של משה הוא לא רק של משה.

מעל חצי מליון ישראלים מתמודדים עם חובות בהוצאה לפועל. תחשבו על זה! מעל חצי מיליון אנשים. זה אחד מכל 9 אנשים בוגרים בישראל, שיש להם חובות שהם מתקשים לשלם.

והנה עוד נתון מעניין: למעלה מ 80% מהחובות הם לתאגידים גדולים – חברות סלולר, ביטוח, אשראי, בנקים, רשויות מקומיות, ולא לבעל החנות השכונתית או לבעל הבית.

מה זה אומר?

זה אומר שברוב המקרים יש לנו אדם יחיד שמתמודד לבדו מול גופים גדולים, שיש להם את הזמן ואת הכסף לנהל מאבקים ארוכים ויקרים.

אבל – וזה אבל גדול – בהרבה מאד מהמקרים גם הגופים הללו, עם כל עורכי הדין שבעולם, לא מצליחים לגבות את מלוא החוב!

למה?

כי כל עיקול שמוטל, כל עיכוב, כל הליך נוסף – כל לבנה בחומה – מרחיקה את החייב מהיכולת לשלם את החוב!

המצב הכלכלי שלו מתדרדר, המשפחה נפגעת, הבריאות הפיזית והנפשית נפגעות. עד כדי מצב שמי יודע אם אי פעם יוכל לשלם את חובותיו.

ואז נשאלת השאלה: מי באמת נפגע מכך?

האינטואיציה הראשונית שלנו היא שהחייבים נפגעים, אבל זה לא רק הם.

המשק נפגע. אנשים לא מצליחים לחזור למעגל הצריכה והעבודה, בעלי החוב נפגעים כיוון שהם לא מצליחים לגבות, וגם המדינה, שמשלמת מקופתה עלויות גבוהות של הליכי אכיפה וגביה.

תחשבו כמה כסף היינו חוסכים – לכולנו (!), אם רק היינו מצליחים לסייע למשה, להתמודד עם החובות שלו בשלבים מוקדמים יותר? אם הוא היה יודע עליהם? מבין את משמעותם?

אם היינו מושיטים לו יד, מסייעים לו להסדיר את החובות ולמנוע את העיקולים וההגבלות שהפכו את חייו לגיהנום כלכלי ונפשי. כמה כסף וכאב ראש זה היה חוסך לכולנו?

ובכן – מסתבר שחומת החובות המאיימת על כל כך הרבה משקי בית בישראל – בוודאי היום בעקבות המשבר הכלכלי של הקורונה – איננה גזירת גורל. החדשות הטובות הן, שבמערכת המשפטית והכלכלית הישראלית כבר הבינו מזמן שבעיית החובות של משקי בית – דורשת פתרונות חדשניים ויצירתיים. הצעדים הראשונים בדמות חקיקה שמעניקה משקל רב למצבו של החייב ומאמצים להנגשת הליכים והסרת חסמים – החלו, ומבשרים על מגמה חדשה וחיובית.

כולנו משלמים את החוב. עדי בלוטנר
כולנו משלמים את החוב. עדי בלוטנר

אנחנו בג'וינט, חברנו למשרדי הממשלה ולארגוני חברה אזרחית העוסקים בנושא לפיתוח מודלים להתמודדות עם חובות המבוססים על ארבעה עקרונות עבודה:

  1. מתן ליווי משפטי כלכלי וסוציאלי לחייבים לפי הצורך – סולם
  2. שינוי מערכתי – הנגשת הליכים ושירותים ושינוי היחס לחייב – להוציא לבנים מהחומה
  3. קידום הליכים משפטיים שיתופיים מבוססי הסכמות – הושטת יד מעבר לחומה
  4. הקצאת משאבים למימון הסדרי חוב – מקפצה אל מעבר לחומה

עבור אדם כמו משה, כל אחד מארבעת העקרונות היה יכול לסייע לו לצלוח את החומה.

ומה באמת קרה עם משה בסופו של דבר?

הצלחנו במאמצים מרובים ובהולים, בעזרת כמה לוחמי צדק נחושים ושוטר אחד רחום וטוב לב, למנוע את המאסר. משה קיבל ארכה של שבוע, במהלכה גייס את הסכום הדרוש ושילם את הקנס בשני תשלומים. הוא חזר לטפס על הסולם, לשלם מידי חודש את חובותיו, ואני מקווה שבקרוב מאד, הוא יעבור את החומה, ישלים את הסדרת החובות שלו, ויפתח בדף כלכלי חדש בחייו.

אבל השאלה שאני שואלת את עצמי היא זו: האם זה היה חייב להגיע לזה? האם באמת לא הייתה דרך טובה יותר מאשר להגיע אליו עד הבית עם ניידת, כדי לאסור אותו על חוב של 500 שקלים מלפני עשר שנים?

הסוד, בעיני, טמון ביצירת תמהיל פתרונות שיתנו מענה לאינטרסים המשותפים, על בסיס עקרונות העבודה שלנו. בסופו של דבר, הסיפור של החובות הוא סיפור של כולנו. האינטרס להפיל את חומות הייאוש והבירוקרטיה שמולן ניצבים החייבים – הוא של כולנו. כי כמו שראינו, כשמישהו אחד חייב, הרבה מאד אנשים משלמים.